בית מדרש ישיבתי

מה תרצה להיות כשתהיה גדול? / אביב זגלמן

כל אחד מצייר בעיני רוחו מה הוא יהיה בשלב הבא של החיים. במה הוא יעבוד, איפה הוא יגור, איך תיראה המשפחה שיבנה, וכדו'. האדם לא מסתפק במחשבות מופשטות על הערכים על פיהם הוא רוצה לחיות כשיהיה גדול, אלא מדמיין באופן מוחשי כיצד הוא יגשים אותם. הציור הזה, התיאורטי, הדמיוני, הולך ומתגבש במשך שנים, ותופס לו אחיזה במוחו. בסופו של דבר, הוא זה שככל הנראה יעצב את חייו, ולא הערכים שהוא מאמין בהם. כלומר, אם הציור מתאים להגשמת הערכים – הם אכן יתגשמו, ואם הוא לא מתאים – הם לא יתגשמו. לדוגמא, אם אדם לקראת האוניברסיטה, חושב שהוא רוצה ללמוד רפואה, כי זה חשוב. וגם לעבוד בתקופה זו במשרה מלאה, כי חשוב ליהנות מיגיע כפיו ולא להיזקק למתנות חינם מההורים ומקרנות. וגם לסיים לימודים לרבנות, כי זה המינימום הדרוש לרופא רציני וירא שמים. וגם לגור בתל אביב, לממש את האידיאל החברתי. וגם להעמיד משפחה מרובת ילדים בתקופה זו, ולהקדיש לה כמה שעות מדי יום, כפי שראוי לאב מסור. כל מחשבותיו וערכיו הם טובים וישרים, אבל הציור שיושב לו בראש, כיצד הוא יגשים את הערכים האלה, הוא ציור לא ריאלי, לא מתאים. סביר מאד שהוא לא יגשים את הערכים למרות שהוא באמת באמת מאמין בהם. משהו שם יתפקשש.
עשרות מאמרים ומחקרים נכתבו על המשבר הרוחני של בוגרי הישיבות והמכינות באקדמיה ובחיים. מסתבר שהכשל הוא לא בחיבור לערכי התורה. הכשל הוא בציור, כיצד היא הדרך המתאימה להגשים אותם. כי בחור הישיבה מצייר לו בראש את חיי התורה בשתי דרכים, ששתיהן לא מתאימות, לא לו, ולא לקב"ה:
1.     תהיה לו חברותא, וערב אחד הם ילמדו אצלו בבית, ובערב השני בבית של החברותא או שהוא ישמע/יראה שיעור באינטרנט במחשב הביתי שלו.
הציור הזה לא מתאים לאדם. חז"ל כבר אמרו: "רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאים את האדם מן העולם... ושיחת הילדים כיצד מלמד שלא יתכוין אדם להיות יושב ושונה בתוך ביתו. שכל זמן שאדם יושב ושונה בתוך ביתו ומשיח עם בניו ועם בני ביתו נמצא בטל מן התורה שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'" (אבות דרבי נתן כא).
הציור הזה גם לא מתאים לקב"ה. ה' מצוי בבית המדרש, וזו משמעות קדושתו של בית המדרש (הגדולה מקדושת בית כנסת). "אין התורה נקנית אלא בחבורה" – כי ה' לא משפיע ונותן אותה אלא לציבור (מהר"ל נתיב התורה פ"ו). אז הוא יכול ללמוד בבית, אבל ה' לא מלמד אותו. עם הזמן הוא מרגיש שהוא לבד ואין לו פרטנר מהצד האלוקי, שאין אפקט ללימוד שלו, שהלימוד לא מרומם אותו רוחנית ומקרב אותו לה'. ולאט לאט מפסיק.
2.     שהוא ישמע שיעור בבית הכנסת הסמוך לביתו, בדף יומי או בכל נושא אחר.
הציור הזה גם לא מתאים לאדם. הרי כשהוא בחר ישיבה הוא עשה שבועות ישיבה בעשרות ישיבות, ואח"כ במהלך שנותיו בישיבה הוא הלך ונהיה בררן בשיעורים אליהם הוא נכנס. ופתאום עכשיו הוא ייתקע עם רב בית הכנסת, בנושא ובסגנון של השיעור שיש לו בשכונה? הרי בישיבה הוא לא נכנס לשיעור דף יומי, כי הוא יכול היה להעביר את השיעור הזה, ולפחות ללמוד את הדף בעצמו. ועכשיו פתאום הוא יהפוך לאחד שאינו מסוגל להתמודד עם שום טקסט בעצמו? בעבודה הוא אינטליגנט, ובתורה הוא צריך להקשיב ולהתעלם מסברותיו, ולוותר על החופש ללמוד כפי שמתאים לו?
הציור הזה גם לא מתאים לקב"ה. מצוות ת"ת היא בדיבור בפה ולא בשמיעה בלבד. "ודברת בם". וכך מספרת הגמ': "ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה (בעטה בו), אמרה ליה: לא כך כתוב 'ערוכה בכל ושמרה', אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת. תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו... אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי. שנאמר 'כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא', אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה (עירובין נד). על הרהור בדברי תורה פסק השו"ע שלא צריך לברך כלל ברכת התורה, וכפי שמסביר המהר"ל: "אין מצות עשה רק בדבר שיש בו מעשה, שהרי נקרא 'מצות עשה', שחייב לעשות. ולכך יש לברך 'לעסוק', דהיינו למוד תורה במעשה. וזה כאשר הוא מוציא הדבור, זה נקרא עסק בתורה, שהדבור נחשב מעשה. אבל 'למוד' נקרא הבנת הדבר מה שלמד, ואין הברכה רק על מעשה המצוה. ואם למד בעיון לבד, אין לו לברך לעסוק בדברי תורה'" (הקדמה לתפא"י).
אנחנו הלומדים ב"בית מדרש ישיבתי", לא רק מספקים את הצורך שלנו במסגרת ללימוד תורה. אנו מעצבים את ה'ציור בראש' של הדור הבא. אנו מציבים את המודל הישיבתי, שעוצב במסורת הדורות, בפני העומדים לצאת לחיים. בונים מודל אידיאלי ובר הגשמה לחיי תורה. מודל שיש בו את כל המרכיבים החיוניים לקנין תורה: לימוד בפה בחברותות, שיעור מרב, חבורה, בקיצור: בית מדרש ישיבתי.