בית מדרש ישיבתי

דברים שאין להם שיעור
המסגרות הציבוריות הקיימות ללימוד תורה, הם שיעורים. רגרסיה זו, ממחישה את החיסרון הגדול בלימוד תורה בוגר. כיצד אפשר להסביר, שילד קטן בכיתה ב', מתמודד עם לשון התורה בעצמו, מתבונן, מקשה ומיישב, ואילו בוגר הישיבה המשכיל, כבר אינו מתמודד עם התורה לבדו אלא מהווה מאזין פאסיבי לשיעור טוב. הרי בישיבה התחולל תהליך הפוך – בשיעור א' השיעור היה עיקר, והלימוד העצמי טפל, וככל שמתקדמים הלימוד העצמי עיקר, והשיעור טפל. על כן, לא ניתן להתנחם גם בלימוד הדף היומי ושיעורים אחרים שבכל אתר ואתר (תרתי משמע). בוגרי הישיבות שחוו את "הדבר האמיתי", יודעים שבישיבה מתחולל משהו אחר לגמרי. יצירה, אור שנולד מהתחברות התורה לכל נפש ונפש באופן המיוחד לה. עם זאת, היצירה שבישיבות היא בוסרית וקטנה בכמות, והתורה חסרה יצירה בוגרת ובכמויות ללא שיעור. כציבור, השקענו משאבים אין קץ, בהכשרת 'צבא סדיר', אך אין לנו 'צבא מילואים' שאמור להוות שדרה מרכזית בנשיאת העול ולממש את ההשקעה. המציאות מלמדת שרבים רבים מבוגרי הישיבות אינם מוצאים עצמם כשומעי שיעורים, ובצדק. בעולם החול, בעבודה, הוא אינטליגנט, מביע דעה ומבטא את אישיותו, ובעולם הקודש, בשיעור הגמרא, הוא מקשיב פאסיבי, נאלץ לכבוש את נבואתו ולוותר על החופש ללמוד כפי שמתאים לו.
ביטוי הלכתי לכך שהשיעור אינו התרחשות תורנית משמעותית הוא הפסק של הרב עובדיה: "מותר להכניס הרדיו טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו ד"ת בעת שעומד שם ערום להתרחץ" (יביע אומר ה יא). על הרהור בדברי תורה פסק השו"ע שלא צריך לברך כלל ברכת התורה, וכפי שמסביר המהר"ל: "אין מצות עשה רק בדבר שיש בו מעשה, שהרי נקרא 'מצות עשה', שחייב לעשות. ולכך יש לברך 'לעסוק', דהיינו למוד תורה במעשה. וזה כאשר הוא מוציא הדבור, זה נקרא עסק בתורה, שהדבור נחשב מעשה" (הקדמה לתפא"י). בהעדר מסגרת ציבורית להמשך התפתחות בלימודי קדש, במקביל לחיי החול, מתרכז הבוגר המצוי בחיי החול, ולימוד התורה הולך ופוחת. היות ואין מסגרת ישיבתית שמתאימה ליכולתו הלימודית, לכישוריו השכליים, ולהרגלי הלימוד בישיבה, מונחת התורה בקרן זווית.
גם המודל של לימוד אישי או בחברותא בבית, לא תופס. הוא לא מתאים לאדם, ולא לריבונו של עולם: "רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאים את האדם מן העולם... ושיחת הילדים כיצד מלמד שלא יתכוין אדם להיות יושב ושונה בתוך ביתו. שכל זמן שאדם יושב ושונה בתוך ביתו ומשיח עם בניו ועם בני ביתו נמצא בטל מן התורה שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (אבות דרבי נתן כא). "אין התורה נקנית אלא בחבורה" – כי ה' לא משפיע ונותן אותה אלא לציבור (נתיב התורה פ"ו). על כן, קדושתו של בית המדרש גדולה מקדושת בית כנסת. האדם יכול ללמוד בבית, אבל ה' לא מלמד אותו באותה מידה כמו שהוא לומד בציבור.
"בית מדרש ישיבתי", מעתיק את המודל הישיבתי שעוצב במסורת הדורות, ומתאים אותו למבוגרים. הוא כולל את כל המרכיבים החיוניים לקניין תורה: לימוד בפה בחברותות, התקשרות אישית לתורה וליצירתה, שיעור מרב, חבורה, ומתוך כל אלו מציאות של קדושת בית מדרש. לשם כך הוקמה רשת בתי מדרש בפריסה ארצית, הבנויים במתכונת ישיבתית קלאסית, ומבוססים על לימוד עצמי בחברותות. אולם בית המדרש הוא המרכז, והשיעורים שלפני ה"סדר" ואחריו – בחדרי השיעורים - מעשירים את הלימוד העצמי.
העמותה המובילה את המהלך הארצי מורכבת מהנהגה רבנית רחבה ומאוחדת (שפתוחה לכל ראש ישיבה ומכינה או רב עיר ויישוב), וחברים בה כשמונים ראשי ישיבות ורבני ערים. בית מדרש ישיבתי מתווסף למוסדות הקהילה, כבית כנסת, בית ספר ותנועת נוער. עשרה בתי מדרש הוקמו עד כה כסניפים של 'בית מדרש ישיבתי': בקרית שמואל (חיפה), מודיעין, שדות נגב, אשקלון, פתח תקוה, ירושלים, אשכול, נתניה, רמת גן ואופקים.
בית מדרש ישיבתי הוא "ספק תשתית", ואת תכניות הלימוד מפעילים בדרך כלל רבני הקהילות, או "ספקי תוכן" משני סוגים:
ברובד הראשון, ישיבות הסדר ומכינות מפעילות תכניות לימוד לבוגריהן, כשלוחות בוגרים, בנושאים ישיבתיים קלאסיים: גמרא, הלכה, אמונה, תנ"ך וכדו'. בין הישיבות השותפות ב'פרויקט בוגרים': מעלות, ירוחם, נוה דקלים, רמת גן, מודיעין, חולון. זהו סוג של "מבחן התוצאה" לישיבות: האם הישיבה מצליחה לייצר, מבין כל בוגריה, חבורה שממשיכה את הלימוד הישיבתי בשלוחת בוגרים באחד מבתי המדרש, או שחוויית הישיבה הייתה אפיזודה חולפת?
רובד שני פועל באמצעות מכונים המתמחים בחקר ייחס התורה לתחום מקצועי מסוים. מכונים אלו מפעילים תוכניות לימוד לסטודנטים ועובדים, לפי מקצועות. המטרות של תכניות הלימוד לאנשי אמונה בעולם המעשה הן:
א. לעצב לאדם העובד, תוך לימוד משותף, 'מצפן תורני' בתחום עיסוקו.
ב. לבנות קומה חדשה ביישום התורה במערכות המדינה. ככל שיותר אנשי מקצוע יבררו את עמדת התורה ביחס למקצועם, ויגשימו ערכים אלו בעמדות ההשפעה בהם הם יעבדו בעתיד או עובדים בהווה, הרי שהמדינה תלך ותתעצב על פי ערכי התורה.
ג. ליצור יצירה תורנית ארץ ישראלית. עצם הבירור של סוגיות הנוגעות לעולם המעשה, הפרטי, הציבורי והלאומי, מהווה נדבך חשוב בהופעת תורה המתאימה לדור.
חידוש של תורת ארץ ישראל, המתייחסת לעולם המעשה, יכול להיווצר דווקא על ידי מבוגרים, הטעונים בניסיון מקצועי וידע אקדמי. המפגש בין רבנים ובין אנשי מקצוע מומחים בתחומם, מרומם את הקודש ואת החול גם יחד. ברמה האישית לימוד מסוג זה יוצר הרמוניה בחייו של איש המקצוע – כך שהקודש והחול, שעד היום היו צוררים זה לזה ונאבקים על עוגת המשאבים האישיים שלו, נעשים אוהבים זה לזה. העבודה הופכת חלק מעבודת ה', ומרחב לעשיית רצונו. חשוב מזה, קידוש החול אינו מתרחש רק באדם הפרטי, אלא בציבוריות הישראלית כולה. המפתח לתחיית הקודש הוא ביצירה תורנית שניזונת מכוח החיים שבעולם החול, וחוזרת ומשפיעה עליו. כאשר לתורה יהיה ציבור, שלא רק משולב במערכות הציבוריות השונות, אלא גם נושא עימו עמדה השאובה מעולמה של תורה ביחס אליהן, תהיה התורה ונושאיה זכאים להנהיג את המדינה.
בדור הראשון הוקמו ישיבות תיכוניות. בדור השני הוקמו ישיבות הסדר, גבוהות ומכינות. 'בית מדרש ישיבתי' מבקש לבנות את הדור השלישי, ישיבות לבוגרים המצויים בעולם המעשה. למשימה זו יש להפנות משאבים פרטיים (תרומות) וציבוריים. שכן שוו בנפשכם כמה מעט משאבים מושקעים במוסדות תורה המיועדים לרובו של הציבור: העובדים, הסטודנטים, והפנסיונרים...