בית מדרש ישיבתי

שמחה ועצבות כמניעים של יצירה

האם ביצירה רוחנית או תרבותית, ביטויים של עצבות ואף דיכאון הם בהכרח שליליים?
לאו דווקא.
נכון, כולנו גדלנו על הערך הגדול של "שמחה של מצווה", ובהמשך לכך על הדגש החסידי של "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר ולהרחיק העצבות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא כד). אך יש עצבות ויש עצבות.
יש אמנם עצבות שהשוקע בה "מוריד את עצמו לטומאת מת חמורה" (הראי"ה, קובץ ז יז). אך יש עצבות הבאה ממקום גבוה מאוד. על זה אומר הראי"ה: "העיצבון הרוחני הוא החומר של שירת הנשמה...היא מתאבקת עם כל הלחצים והלוחצים אותה. היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים ועליונים...והיא אינה מוצאת אותם מפני הרתוקות החומריים שהיא אסורה בהם. זהו סוד עצבונה" (קובץ ז רכ).
בשורש העצבות עומד פוטנציאל מאוד עמוק לגלות ים שאיפות של טוב, שמוגבלות המציאות איננה מאפשרת את גילויין. גילוי והצפה של שאיפות אלה יוצרים געגועים וקשר עמוק אל כל החוסר וחולשה שבחיים. געגועים אלה הופכים את אנרגיית העצבות משלילית, מייאשת וממיתה, לאנרגייה חיובית המושכת קו דק ועדין של תקווה ואולי אף שמחה בתוך העצבות ומרימה את תחושת העצבות למקומות מרוממים. אין זה משכיח ומטשטש את העצבות. אדרבה, זה מחזק אותה. אך זה מגלה את העוצמה החיובית שבה, והופכת אותה לחלק משאיפות התעלות הנפש והחיים. עצבות כזו מקרינה החוצה לכל כתיבה ודיבור, יצירה ועבודת אומנות, ומעלה את ביטויי העצבות שבה מתהום מחשכים אל עומק שירת הנשמה.