בית מדרש ישיבתי

מאמר שבועי

תורה בחבורה

אם אין חשק ללמוד תורה צריך למצוא את הדרך לייצר אותו. חבורה של תורה היא דרך מומלצת.

אני יכול להסתכל על לימוד התורה שלי באופן הבא: בישיבה כולם למדו תורה, אז גם אני למדתי תורה. אחרי הישיבה כמעט ולא לומדים תורה, אז גם אני כמעט ולא לומד.

אמנם ההתנהגות שלנו לא אמורה להיות מושפעת מהסביבה, וגם כאשר כולם גנבים אין זה מתיר לי לגנוב. אבל הסביבה משפיעה, וכשמסביבי גנבים רבים הרי שהפיתוי לגנוב גדול הרבה יותר. כשהייתי בסביבה שלומדת תורה הפיתוי ללמוד תורה היה גדול. כיום שאני לא במסגרת לימוד תורנית מסודרת האוירה החברתית לא מעודדת את הלימוד.

אינני מכיר סביבה מחוץ לישיבות שבה התורה היא הנושא שעליו מדברים, כלומר שאם אתה לא בסוגיה אז אתה מנותק במידת מה מהקהילה. יצא לי לפגוש מקרים שאנשים סביבי התפלאו על חוסר בקיאותי בדיווחי החדשות האחרונים, אבל לצערי לא זכיתי שיתפלאו על חוסר בקיאותי בש"ס בבלי.

מה אפשר לעשות כדי לחזק את האוירה הציבורית בעניין לימוד התורה?

הדף היומי צריך לפקוח את עינינו לראות כיצד להקים מפעלים של לימוד תורה ציבורי. חשבתי לנסות ללמוד מהרעיון של הדף היומי מספר עקרונות:

א. מסלול ברור. בלימוד הדף היומי ברור מאד מה צריך ללמוד כל יום. בשונה מלימוד רגיל בחברותא שלומדים כמה שמספיקים, בדף היומי ברור שהיום צריך לסיים דף גמרא. החסרון הוא שלסיים דף גמרא ביום זה בעצם משימה בלתי אפשרית לרוב האנשים. ודוקא מכך נלמד שאם משימה כה מייגעת של לימוד דף ביום מצליחה לסחוף כ"כ הרבה אנשים, ודאי שסדרי לימוד יותר מוצלחים יוכלו לתפוס לומדים רבים.

לכן כשבאים להקים תוכנית לימוד תורנית לציבור צריך לבנות מסלול ברור, ולא מספיק לצאת בהכרזה כללית- אנחנו מתכננים ללמוד מסכת ברכות. צריך לקבוע קצב התקדמות.

המסלול הברור מייצר את המחויבות של הלומדים. 

ב. דוקא דף. בשונה מהדף היומי יש לוח הלכה יומית שלומדים בו שלושה סעיפים מהשולחן ערוך בכל יום. הבעיה היא ששלושה סעיפים בשולחן ערוך יכולים להיות מאד קצרים או מאד ארוכים, היחס בין הסעיפים בשו"ע הוא לגמרי לא פרופורציונלי. לכן לימוד של דף גורם לכך שההספק היומי הוא די קבוע, למרות שברור שגם בתלמוד יש הבדל בין דף במסכת ברכות לדף במסכת עירובין, אבל באופן יחסי דף נשאר דף.

גם בתוכניות החדשות צריך לחשוב איך קצב הלימוד נשאר קבוע, ובדרך כלל לימוד שמתקדם לפי דפים או עמודים מאפשר זאת.

הכמות הקבועה יוצרת בהירות באופן הלימוד. 

ג. אוירה ציבורית. סביב המסלול הברור צריך ליצור אוירה ציבורית. סביב הדף היומי יש עשרות אתרי אינטרנט ועלונים מודפסים, יש אפילו פורטל הדף היומי (daf-yomi.com). כך גם סביב תוכניות לימוד חדשות צריך לחשוב מיד עם פתיחתן כיצד ניתן לייצר אוירה ציבורית שתעודד את הלימוד. הלימוד צריך ללוות את הלומד גם מחוץ לשעות הלימוד הפורמליות.

ד. אוירה חברתית. בשיעור דף יומי מוצלח יש מגיד שיעור שיודע לחבר את החבר'ה. ויש גם כיבוד מכובד, שגם הוא עוזר לחבר את החבר'ה. חלק משמעותי מהמניע לבוא לשיעור זה האוירה החברתית. גם בתוכניות החדשות שצריך להוסיף חשוב לזכור את המרכיב של האוירה החברתית הטובה. מעבר לתוכן הלימוד חשוב לבנות את הגיבוש והאוירה הטובה של הלומדים, שהיא זו שתחזיק את הלימוד עצמו.

ד. יחס בין עיון לבקיאות. החסרון שיש בדף היומי הוא שההספק יותר מדי גבוה ולא מאפשר לעיין ולהגות בדברים. לדעתי הפתרון צריך להיות בבניית תוכניות לימוד שמצד אחד יש בהן הספק והרגשה של התקדמות, ומאידך גיסא הקצב הוא מתון ומאפשר להרחיב את הדברים לפי היכולת.

במיוחד מומלץ לקבוע את תוכנית הלימוד בספרים שאפשר להבין אותם בצורה בסיסית בלימוד פשוט, ומצד שאני אפשר גם להעמיק בהם.

למשל- לימוד עמוד משנה ברורה, מצד אחד אפשר ללומדו בזריזות, אך מצד שני אפשר לעיין בו ולראות מה כתוב בטור, בבית יוסף ובשאר מפרשי השו"ע. יכול להיות שיהיו ימים עמוסים שנלמד רק משנה ברורה, ויכול להיות שיהיו ימים שנספיק להעמיק, ואין גבול להעמקה שאפשר להעמיק במשנה ברורה.

כשיהיו לנו חבורות רבות שכאלה, אולי נמצא את עצמנו שואלים את חברנו- באיזה חבורה אתה לומד? מה חדש אצלכם?

 

חומרי גלם ומשאבי אנוש

התפיסה החומרנית הפכה גם את האדם לחומר גלם מסוג חדש-ישן: משאבי אנוש. עבדות מודרנית.

מאז שאמר רבונו של עולם לאנושות: מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, האנושות הלכה והתקדמה בהשגת מטרה זו. כיום איננו מפחדים מחיות הפרא, אלא מסתכלים עליהם בשעשוע בגני החיות. הרפואה המודרנית התגברה על רוב המחלות ואורך החיים הממוצע רק עולה למעלה. סודות הטבע נפתחו בפנינו ומכוחם המצאנו המצאות נפלאות ששינו את חיינו ואת העולם לבלי היכר.

חלק מכיבוש העולם הוא השימוש בחומרי הגלם שיש בו. אנחנו לובשים את הצמר של הכבשים, נוסעים בזכות הנפט שבמעמקי האדמה, מבעירים את העצים וחוצבים את ההרים. 

בכל הפעולות הללו השאלה היחידה שאנחנו שואלים את עצמנו היא מה הרווח וההפסד שלנו בשימוש בחומרי הגלם- האם הזריזות בחיסול מאגרי הנפט תועיל לנו בסופו של דבר? מה המינון האופטימלי לגזיזת הכבשים וחליבת הפרות? מהו מחזור הזרעים הנכון כדי להפיק מהקרקע את מירב היכולת החלקאית?

מעולם לא שאלנו את הפרה מה דעתה על כך שחולבים אותה לצורכי האדם, ומה דעת הקרקע על הגידולים שמצמיחים עליה. העולם נועד לשמש את האדם, וככל שנשתמש בעולם בצורה יותר טובה זה בעצמו ההתעלות של העולם.

הבעיה היא שהחשיבה הזאת ממשיכה ללוות אותנו גם כשהתועלת שלנו צומחת מעבודתם של ידידינו, בני אדם כמונו.

מסעדה צריכה לספק אוכל לסועדים. אם היתה מכונה שמכינה את האוכל- מה טוב. כרגע אנחנו נאלצים להשתמש בכח-אדם, אבל היחס נשאר אותו יחס שהיינו נותנים למכונה.

אם המכונה לא יעילה כמו פעם, ואפשר למצוא מכונה אחרת שתהיה יותר משתלמת, כמובן שנחליף אותה. גם את העובדים שלנו נחליף אם נמצא אחרים יותר יעילים.

אם אפשר לגרום לכך שהמכונה תצרוך פחות חשמל, כמובן שלא נוותר על צעד חשוב של התייעלות. גם לעובדים שלנו נשתדל לתת את המשכורת הנמוכה ביותר שאפשר. צריך להיות רווחיים ויעילים.

כשם שהמכונה דורשת השקעה וטיפול, כך גם בעובדים נשקיע ונטפל. אך ההשקעה מותנית בכך שהיא תפיק רווחים, ואם העובד כבר אינו רצוי, אז אין צורך להמשיך להשקיע, מכתב פיטורים ושלום על ישראל. וכי צריך לערוך מסיבות פרידה ותוכנית התאקלמות למכונה, לקראת המעבר אל מגרש הגרוטאות?

אכן התפיסה החומרנית יכולה לדרדר אותנו למציאות מוסרית כל כך שפלה. לצערנו הדברים לא מנותקים מהמציאות. יש אנשים שזוהי התפיסה שלהם לגבי תחום התעסוקה- עוד סוג של משאבים.

הציפיה שלנו היא למשהו אחר. אנו שואפים לעולם בו יחסי אנוש אינם מיוסדים על ניכור אלא על אמון ואהבה, כמו משפחה אחת גדולה.

"האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה..." (הרב קוק, אורות)

אני לא יודע איך אפשר ליישם את זה היום, אבל רק אם נמשיך לחלום נוכל למצוא את הדרכים כדי להגיע אל היעד.

 

להמציא את הלילה מחדש

בבריאת העולם קבע רבונו של עולם שהלילה הוא זמן מנוחה. בימינו נדרשים אנו להמציא זאת מחדש.

חז"ל אומרים שלא נברא הלילה אלא לשינה. ביום האדם פועל ועושה, ובסופו של יום - מגיע הביתה עייף. לכך נברא הלילה, שמי שעייף יוכל לישון בנחת, כיבוי אורות אלוקי.

המנוחה חשובה מאד, וגם היא חלק מעבודת ד' שלנו. כדי ללמוד תורה ולקיים את המצוות כראוי צריך להיות רעננים ובריאים, והעייפות היא מכשול גדול לקיום המצוות. בעל הטורי זהב כותב שמי שמנדד שינה מעיניו כדי להרבות בלימודו לא הרויח בכך כלום. הרי בעקבות מיעוט השינה הוא עייף ואינו מרוכז, כך שאע"פ שהוסיף בכמות הפסיד מהאיכות של הלימוד. אם היה מרוכז יותר היה יכול ללמוד בפחות זמן יותר תורה. אם כן תורה הוא לא הרויח, אלא רק הפסיד שעות שינה. חבל. לך לישון ותלמד טוב.

מאז שהמציא אדיסון את נורת החשמל, וביתר שאת מאז פרצו אל חיינו התקשורת והאינטרנט, ההבדל בין היום והלילה הצטמצם. כמעט כל מה שאתה רוצה לעשות ביום אפשר לעשות גם בלילה. לישון בלילה זה רק המלצה, אפשר לעשות גם אין סוף דברים אחרים.

הבעיה היא שהגוף עדיין צריך שינה הגונה כדי להיות רענן.

לכאורה הפתרון הוא פשוט- ללכת לישון.

הקושי היחידי בפתרון הזה הוא שאנחנו רוצים להספיק הרבה ולא רוצים לישון.

למה ללכת לישון אם אפשר לקרוא ספר, או לסדר את הבית, או ללמוד תורה, או להתעדכן בחשבון בבנק, לשמוע חדשות, לפטפט בטלפון ועוד דברים רבים שסוף סוף יש קצת זמן פנוי כדי להספיק לעשות אותם.

כאן נדרש שינוי גדול בתפיסה.

מי אמר שצריך להספיק? זה בכלל לא נכון! אנחנו עובדים שכירים אצל הקב"ה ולא קבלנים. לא בוחנים אותנו על הספקים אלא על מאמץ בשעות העבודה. אם התאמצנו בכל שעות העבודה הקב"ה ישלם שכרנו גם אם לא הספקנו כל מה שרצינו.

שעות העבודה אצל הקב"ה הן 24:7, ובתנאי ההעסקה הוסכם שהעובדים צריכים לעבוד בשמחה ורצוי שישנו כמה שהם צריכים.

אין סך מסויים של שעות שינה שבהם כל אחד מחויב. שינה זה דבר אישי וכל אחד ימצא כמה שעות הוא צריך כדי להתנהל בנחת וברעננות.

אחרי שאדם מוצא לעצמו כמה שעות שינה הוא צריך, אז מגיע השלב הקשה- לוותר על ההספק. להסתכל על השעון בשעה 21:00 (ככה זה אצלי), ולומר: אני לא אתחיל עכשיו להתעסק עם כל מיני דברים, כי אני רוצה להתארגן לשינה.

אם מקדישים זמן לשינה מפסידים הרבה דברים שאפשר היה להספיק.

אבל מרויחים את החיים.

לילה טוב.