בית מדרש ישיבתי

חומרי גלם ומשאבי אנוש

התפיסה החומרנית הפכה גם את האדם לחומר גלם מסוג חדש-ישן: משאבי אנוש. עבדות מודרנית.

מאז שאמר רבונו של עולם לאנושות: מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, האנושות הלכה והתקדמה בהשגת מטרה זו. כיום איננו מפחדים מחיות הפרא, אלא מסתכלים עליהם בשעשוע בגני החיות. הרפואה המודרנית התגברה על רוב המחלות ואורך החיים הממוצע רק עולה למעלה. סודות הטבע נפתחו בפנינו ומכוחם המצאנו המצאות נפלאות ששינו את חיינו ואת העולם לבלי היכר.

חלק מכיבוש העולם הוא השימוש בחומרי הגלם שיש בו. אנחנו לובשים את הצמר של הכבשים, נוסעים בזכות הנפט שבמעמקי האדמה, מבעירים את העצים וחוצבים את ההרים. 

בכל הפעולות הללו השאלה היחידה שאנחנו שואלים את עצמנו היא מה הרווח וההפסד שלנו בשימוש בחומרי הגלם- האם הזריזות בחיסול מאגרי הנפט תועיל לנו בסופו של דבר? מה המינון האופטימלי לגזיזת הכבשים וחליבת הפרות? מהו מחזור הזרעים הנכון כדי להפיק מהקרקע את מירב היכולת החלקאית?

מעולם לא שאלנו את הפרה מה דעתה על כך שחולבים אותה לצורכי האדם, ומה דעת הקרקע על הגידולים שמצמיחים עליה. העולם נועד לשמש את האדם, וככל שנשתמש בעולם בצורה יותר טובה זה בעצמו ההתעלות של העולם.

הבעיה היא שהחשיבה הזאת ממשיכה ללוות אותנו גם כשהתועלת שלנו צומחת מעבודתם של ידידינו, בני אדם כמונו.

מסעדה צריכה לספק אוכל לסועדים. אם היתה מכונה שמכינה את האוכל- מה טוב. כרגע אנחנו נאלצים להשתמש בכח-אדם, אבל היחס נשאר אותו יחס שהיינו נותנים למכונה.

אם המכונה לא יעילה כמו פעם, ואפשר למצוא מכונה אחרת שתהיה יותר משתלמת, כמובן שנחליף אותה. גם את העובדים שלנו נחליף אם נמצא אחרים יותר יעילים.

אם אפשר לגרום לכך שהמכונה תצרוך פחות חשמל, כמובן שלא נוותר על צעד חשוב של התייעלות. גם לעובדים שלנו נשתדל לתת את המשכורת הנמוכה ביותר שאפשר. צריך להיות רווחיים ויעילים.

כשם שהמכונה דורשת השקעה וטיפול, כך גם בעובדים נשקיע ונטפל. אך ההשקעה מותנית בכך שהיא תפיק רווחים, ואם העובד כבר אינו רצוי, אז אין צורך להמשיך להשקיע, מכתב פיטורים ושלום על ישראל. וכי צריך לערוך מסיבות פרידה ותוכנית התאקלמות למכונה, לקראת המעבר אל מגרש הגרוטאות?

אכן התפיסה החומרנית יכולה לדרדר אותנו למציאות מוסרית כל כך שפלה. לצערנו הדברים לא מנותקים מהמציאות. יש אנשים שזוהי התפיסה שלהם לגבי תחום התעסוקה- עוד סוג של משאבים.

הציפיה שלנו היא למשהו אחר. אנו שואפים לעולם בו יחסי אנוש אינם מיוסדים על ניכור אלא על אמון ואהבה, כמו משפחה אחת גדולה.

"האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה..." (הרב קוק, אורות)

אני לא יודע איך אפשר ליישם את זה היום, אבל רק אם נמשיך לחלום נוכל למצוא את הדרכים כדי להגיע אל היעד.