בית מדרש ישיבתי

עבודת ה' בחיי המעשה - איך עושים את זה? / הרב יהושע שפירא


לצפיה / שמיעת השיעור - לחץ
כאן

בעל הבית קדוש לא פחות מבחור ישיבה קדוש!

לדעת הרב אין הבדל בין בעל הבית לבין תלמיד ישיבה שניהם סוג א' - "אני בריה וחברי בריה", ומה שצריך להכריע אצלנו בין בחירה בין חיים שיש בהם התמסרות למקצוע קודש (כמו רב או מלמד בתלמוד תורה וכד') לבין התמסרות למקצוע חופשי (כמו עריכת דין, היי טיק, ראיית חשבון וכד') הוא נטיית הנפש הפנימית. כל אחד צריך לתת דרור לכוחות הייחודים שלו, ולממש אותם באפיקים שיש לו אליהם משיכה מיוחדת. 

אמנם כל זאת רק לאחר שיהודי החליט ביושר שזו שליחותו ותפקידו על פי הכוחות שנתן בו ה' יתברך. עצם ההחלטה קשה לעיתים ויש בה הטעיות רבות של משיכה אל העולם הזה ומנעמיו, וכניעה לתרבות של 'תכלס', שמציבה תמונה של עולם 'ריאלי', כאילו אין לו מנהיג וכאילו אין בפנימיותו רוח ונשמה.

נכון שבמקצועות השייכים אל הקודש היכולת לחיות חיים של דבקות בעבודת השם הוא פשוטה יותר ובמקצועות המעשיים הדבר מורכב יותר - לכן שם צריך לדאוג שהמטרות שלשמם אנחנו עושים את מה שאנו עושים יהיו מטרות ערכיות. מטרה ערכית יכולה להיות גם להרוויח הרבה כסף, בעיני הרב חיים מתוך צער וסגפנות זה לא אידיאל. נוחות גופנית בהחלט יכולה, אם אדם מכוון נכון, להקל עליו בעבודת השם. כמובן שמטרות הערכיות המובהקות כגון שילוב בכל תחומי החיים מתוך מגמה להופיע גם שם את דפוסי החשיבה והעשייה התורניים, ומתוך כוונה ליצור שינוי תודעתי ציבורי בתקשורת במשפט ועוד, הן מטרות נעלות מאין כמוהם. ומי שמצליח לחבר כל עבודה בה הוא עובד לערכים הללו, קדוש כבחור ישיבה יאמר לו. 

הרב הדגיש שהשתלבות הערכית בחיי המעשה צריכה להיות מלווה תוך חתירה להתמקצעות מעשית מקסימאלית בתחום בו הוא עובד, אין בכך ביטול תורה להפך, שהרי  ללא מקצועיות לא ניתן להשיג את כל אותם יעדים מקודשים. 

הרב גם גילה שהוא מעוניין ליצור מסגרת אבחון מקצועית שתפעל בתוך עולם הישיבות, במטרה דו לבית  - בשלב א' לזהות את הכישרון הייחודי של כל בחור. כשאר בשלב ב' המסגרת הזו בשיתוף עם צוות הרבנים בישיבה, אמורים לדחוף כל מאובחן לכיוון שמתאים לו תוך כדי דאגה לשכלול המקצועיות המעשית שלו, ופיתוח הראייה הערכית שלו את האתגרים הספציפיים שבמקצוע שלו. 

אלא שבכדי לחיות חיים ערכיים שכאלו בעולם המעשה צריך לדאוג לחיבור קבוע אל מושגי הקדושה הפשוטים והברורים, ללא היניקה הזו מהקודש הברור יהיה קשה עם בכלל להפוך את חיי המעשה (שבחיצוניותם הגלויה אין להם דבר וחצי דבר אל הקודש) לחיים ערכיים וקדושים. לכן מי ששייך למקומות הללו צריך מסירות נפש של ממש על קביעת עיתים לתורה ולא פחות חשוב מזה על קביעת עיתים לעבודת השם. 

לגבי קביעת עיתים לתורה ציין הרב את שיעורי דף היומי שנראים לו כרגע כמסגרת שהוכיחה את עצמה בצורה הטובה ביותר, ולכן היא המתאימה ביותר ליצירת התקשרות קבועה ומסודרת ללימוד תורה. אם כי הרב אינו שולל מסגרות אחרות, כמו לימוד עמוד עיון שבועי ועוד, במידה והן יוכיחו את עצמם כמסגרות השומרות על יציבות לאורך זמן. 

הרב נתן עצה כיצד יש להתגבר על העצלות שתוקפת אותנו אחרי חזרה מיום עבודה, ולא מאפשרת לנו למצוא את תעצומות הנפש בכדי לעשות את המאמץ הנפשי שדרוש בכדי לצאת מהבית שוב הפעם לטובת שיעור תורה. הרב אמר שבעולם הזה על פי רוב הכוחות הגשמיים מתעוררים לפני אלו הרוחניים משום כך שיעור תורה לא כל כך מושך כמו ארוחה טובה, ולטובת הנאה גסטרונומית שכזו אנחנו בהחלט נמצא ודי בקלות את המוטיבציה לצאת מהבית. לכן כדאי למסד בשיעורים של בעלי בתים תורניות של הבאת כיבוד, וכמה שיותר טעים ככה יותר משובח (כמובן שהאוכל הוא רק הטריגר שמביא אותנו לשיעור ואחרי שכבר מגיעים אז התוכן הרוחני הופך להיות המוקד). 

בסופו של דבר אמר הרב שאומנם הדף היומי הוא עוגן חשוב אל הקודש, אבל אצל רוב האנשים הוא אינו נקודת החיות בעבודת השם, נכון שהדף היומי בונה באדם את הערך של ההתמסרות לתורה, אבל אי אפשר להתמסר לאורך זמן בלי אותם רגעים של חיות ועונג בעבודת השם. לכל אחד ואחד מאיתנו יש את הדבר המיוחד שמחייה אותו בעבודת השם - לכן כל אחד מאיתנו צריך לחפש בנפשו את מה שהכי מעורר אותו לעבודת השם - הליכה למקווה, טיש כזה או אחר, מעשי חסד כאלו ואחרים, קריאת תהילים, התבודדות, שיעור של רב מסוים ועוד. ועל המקום הזה אדם צריך למסור את נפשו כמו שהוא מוסר את נפשו על פרנסתו, ולנקוט בכל האמצעים שהוא נוקט בכדי להשיג את הדברים שחשובים לו בחיים, בכדי לייצר לעצמו את התנאים המתאימים לחיבור קבוע אל נקודת החיות הזו. 

והמקום המחייה הזה בעבודת השם מקרין על כל מהלך חיינו, והוא מה שעושה את ההבדל בין חיי שגרה סתמיים, לבין חיי משמעות, חיים שכל מה שלא נעשה בהם יהיה חלק מתחושת הדבקות וחוויית האלוקות.  

שנזכה.