בית מדרש ישיבתי

סיכום יום העיון השלישי - הכנה תורנית ללימודים אקדמיים

סיכם: הרב בניה ליפשיץ
ברוך השם הכנס היה עמוס בשיחות ובתכנים. כמובן שהכל חשוב, אולם הוכרחה להיעשות מלאכת בירור, ולהביא את תמצית הדברים שנראים מרכזיים יותר.
 
פתיחה - הרב ניסן סלומינסקי
התודעה שאיתה יוצאים מהישיבה. חשוב שלא תהיה תודעה של 'גמרנו' פרק בחיים, כיוון שאת המהלך התורני שלנו רק התחלנו בישיבה, ואנחנו ממשיכים אותו מחוץ לישיבה. לקיחת אחריות ומטלות תורניות. אדם שיקח על עצמו מטלה תורנית מסויימת, שיעור, שיחה שבועית וכדו', זה יעמיד אותו במקום של אחריות והתקדמות.
בתי המדרש הישיבתיים מאפשרים לסטודנטים להמשיך ולהיות מחוברים לעולמה של תורה, גם בזמן שהם נמצאים באקדמיה, רחוקים מהישיבה. אנחנו, מצידנו, מנסים לסייע ולהגדיל את המפעל החשוב הזה של בתי המדרש, כי כך אנו מקיימים את הכתוב ובונים ממלכת כהנים וגוי קדוש.
גדרי הלכה לקמפוס - הרב שמואל אליהו שליט"א
תחום הצניעות. לא נכון לחשוב שבחברה מעורבת, יותר רגילים ולכן פחות יש לחשוש. נהפוך הוא. הגישה העקרונית צריכה להיות, שבחברה מעורבת ההלכות צריכות להיות מחמירות יותר מהל' ייחוד הרגילים. מקור לכך היא ההלכה שמלמד תינוקות בתנאים של זמנם, האיסור עליו מחמיר יותר מאיסור ייחוד הרגיל. צריך להקטין את המגע עם הנשים, צריך גדרים ברורים של כבוד מצד אחד, אולם ריחוק תרבותי-מנטלי מצד שני.
דוגמא מעשית מאשת ציבור, שבזמן עיסוקה הציבורי החמירה על עצמה יותר מהחיוב ההלכתי.
דברי כפירה ובזיון תלמידי חכמים. תחום מקצועות הקודש, התנ"ך והתורה, אסור ללומדם. ואם חייבים, ברקע יש איסור לשמוע דברי כפירה, כאשר המציאות הקיצונית שמופיעה בהלכה היא מקלל את ה' שצריך לקרוע. ואיסור נוסף הוא בזיון תלמידי חכמים שחייבים למחות. לא נכון לחשוב שהמרצים הם 'תלמידי חכמים גדולים' או ידענים גדולים. "אין לו יותר יידע - יש לו יותר חוצפה". צריך לפתוח את המקורות וללמוד ולהתכונן. הקב"ה לא מזמין שאלות שאין עליהן תשובות. בנוסף, התחומים הבעייתיים הם תחומי הרוח, היסטוריה ופילוסופיה. מי שהולך ללמוד אותם צריך חוש ביקורת חזק וצריך שיהיה לו גב חזק, שיעזור לו להתמודד.
החברה החילונית וחילול שבת. כאשר המציאות היא כזו שמחייבת חילול שבת, כגון בדיקת מבחנים בעיתוי כזה, יש איסור. כאשר יש אפשרות שלא יהיה חילול שבת וזו החלטה של האדם החילוני - מותר.
 
תורה מה תהא עליה? - הרב אלעזר אהרונסון
אנחנו נוטים תמיד לדבר על מצבנו הרוחני והתורני, אולם העיקר צריך להיות 'תורה מה תהא עליה'. עצם המושג הזה שם את התורה במרכז, ושיש לעם ישראל ולכל אחד ואחד בישראל אחריות על התורה. הרמח"ל אומר ב'אדיר במרום' שכל אדם בא לעולם ויש לו תפקיד לגלות חלק בתורה, ואם לא ילמד התורה חסרה. לכן ברור שהתפקיד לא נגמר לאחר חמש שנים, זו המעטה בערך התורה ביחס לעצמך. השלכות מעשיות: א) בתי המדרש הישיבתיים שהוקמו זו בשורה בעולם התורה. שהחידוש הבסיסי שבהם הוא שממשיכים ללמוד תורה במתכונת הישיבתית עם סדר לימוד עצמי, וכך ממשיכים להתפתח ולגדול בתורה. ב) כדי להכשיר את עצמנו לכך יש ערך גדול למי שיכול להתאמץ על זה להישאר עוד שנה בישיבה, כדי לבנות בתוכו את העוצמה התורנית של המשך ההתגדלות – שלוש וחצי שנים בישיבה זה לא הרבה. ג) לקחת אחריות על משהו בתורה, להעביר שיעור בקהילה, בקמפוס, כך מתקדמים ושותפים באחריות על התורה. ד) המטרה צריכה להיות ללמוד בעיון, בעמקות, כל דבר שלומדים - גמ', חסידות, אמונה, תנ"ך. חידוש בבתי המדרש הישיבתיים -  לימוד עמוד שבועי, שמאפשר ללמוד את אותו עמ' במשך השבוע בעיון. לימוד זה נעשה גם תוך כדי פורום באינטרנט שזמין ובו מעלים שאלות, הערות, דיונים סביב אותו עמוד, וגם מפגשים פעם בשבוע בבתי המדרש. במודיעין ובפתח תקוה סיימו מסכת ברכות. כעת לומדים בבתי המדרש מסכת שבת. באופן זה מסיימים מסכת בעיון, וזו דוגמא לקומה נוספת בתורה שאפילו בישיבות לא מגיעים לכך. 
מה יהיה 'עם התלמידים'. צריכים לשאול את עצמנו, מה ההתמודדות שקיימת, מה המחיר הרוחני שהולכים לשלם, 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?', או בצורה בוטה 'איזה מין דתי?'. זה צריך להטריד גם בבחירת מוסד אקדמי וגם לגבי מהלך הלימודים ומה שעושים וכיצד עושים. הלימודים האקדמיים הם קרב. אם לפני לימוד תורה צריך תפילה, ק"ו כל יום לפני הלימודים והשהייה באקדמיה. התחום המרכזי הוא תחום הצניעות. מה שיעזור זו תחושת השליחות, להיות זה שמוביל את העולם הרוחני שלי ושל הסובב אותי. ולהגדיר, שהחברה שלי היא חברה תורנית, הישיבה, חברי הישיבה. חיי החברה אסור שיהיו בקמפוס, הקמפוס צריך להיות אך ורק מקום לימודים. מבחינה זו, בתי המדרש הם תשתית נהדרת לחברה.
 
הדרך לחיי שילוב בין יעדים ואתגרים תובעניים - הרב אליעזר שנוולד
למרן הרב קוק זצ"ל יש משנה סדורה לשילוב בין חיי הקודש והחול, החזון והמעשה, והמשנה היא חיונית לנקודת המעבר שאנשים יוצאים מבית המדרש לעולם המעשה. לצערנו הרב, למעט נסיונות בסיסיים, לא באו וגיבשו את המשנה הסדורה הזו.
תודעת בית המדרש ותפקידו - "בית מדרש זה גן עדן או הכנה לחיים?"
מה ההו"א? איך אפשר להפוך את קודש הקדשים, את בית המדרש, כהכנה למשהו אחר?
נדה דף ל"ב – תינוק שלומד במעי אמו. מדוע? העובר עובר תהליכים של עיצוב, ואז הוא צריך להיות מוגן, ושניה לפני שהוא יוצא הוא צריך לעשות לעצמו מעבר, למעשה עכשיו הוא יוצא למשימה האמיתית ומשביעים אותו 'תהיה צדיק ולא רשע'. וביחס למשימה הזו, כל מה שהיה עד עכשיו, שהיה בבחינת מטרה כשלעצמה וגן עדן, עכשיו הכל הופך להיות הכנה. המבחן של בריאות היילוד הוא לא בבדיקות מי השפיר ברחם, אלא המבחן הוא כשיוצא מרחם איך הוא מתפתח. בבית המדרש יש לנו את התנאים הרחמיים. וכאן, בשלב שיוצאים מבית המדרש, הוא צריך להיות 'מושבע' (תהיה צדיק ואל תהיה רשע).
מי שחושב כל הזמן שבית המדרש הוא גן עדן, כשהוא ייצא יקרו אחת מן השניים - או שיתגעגע כל הזמן, או שהוא מתייאש מראש, כי אם כאן זה גיהנום אז איך אפשר להביא לכאן את ה'גן עדן'. כשיוצאים, אנחנו נבחנים כיצד ערכי התורה והישיבה מתיישמים בחיים. וזה הרבה יותר מהצבא - ממושך יותר, שוחק יותר, חסר כללים, ולכן הרבה יותר מסובך (בצבא יש כללים, צניעות וכדו'. במקומות העבודה אין כללים. אנשים מתקשים מאד. אלו שמתקשים זה סימן שנמצאים במקום רוחני משמעותי. כי יש את אלו שלא מתקשים ולא בגלל שפתרו ...). בחוץ זה שדה המעשה, זה השדה אשר ברכו ה', וצריך לקבל את כלי ההתמודדות. זהו הרציונל של בתי המדרש הישיבתיים - אופק שנותן תקווה!
גודל של תורה
כתוב במשנה –בן ארבעים ל'בינה'. מסבירים המפרשים, שאז אפשר להבין באופן האמיתי והנכון. איפה נהיה בגיל ארבעים, על מנת שתורתנו תקבל עומק וגובה של בינה? כמה קשר יהיה לנו לבית המדרש שבו למדנו? זה מאד קשה, גם המרחק הגאוגרפי. בתי המדרש אינם מדברים ב'שפת הבינה'. הם מדברים אל ה'נוער' ובצדק, אבל לא בשפה של מבוגרים. האם בן אדם בגיל ארבעים וחמש לא יכול לעמוד בתפילה מתלהבת ברמה 'ארבעים וחמש'? – אדרבה תפילה של 'גיל' הבינה היא צריכה להיות התפילה האמיתית. אברהם אבינו הלך לעקדה 'בן מאה שלושים ושבע', כדי לתת לאברהם אבינו התקדמות לשיא. כשיש לנו כלים של בני ארבעים לבינה, תורות של גיל 'עשרים' הם בסיס ולא מזון לנפש.
אתגרים משמעותיים לחיים: זוגיות, חינוך ילדים, מקצוע, מקצוע מול משפחה, היכן אני תורם לקהילה (כשבודקים מי הם אנשים שלוקחים אחריות, על הקמת בית כנסת, קהילה - יש יחס הפוך בין אורך השנים
שלמדו בישיבות, לבין המוטיבציה לקדם דברים – נקודה למחשבה)
שני מצבי 'צבירה'. א) אין לנו זמן ללמוד כל כך הרבה, לימוד שמקדם אותך, להיות בן ארבעים לבינה, לא סתם דף יומי. ושנית, ב) 'ציני שחוק'. הרצאות, מדשאות, ועם זה מגיעים הלאה. אתה מתפתח, רואה את הדברים בצורה מפוקחת, ונדמה שהעבר של הישיבה היה מעשה 'נערות'. כל אחד יישבע לעצמו, שכשיגיע לגיל ארבעים יהיה עם תורת גיל הבינה.  היום הדבר הזה הוא לא חלום, כיוון שרשת 'בית מדרש ישיבתי' מאפשרת את הגשמתו. ואם לא קם בית מדרש בגזרתך - תקים אותו, וכך תמשיך לבנות את עצמך. כשתבוא לאתגרים המשמעותיים שלך, אתה תרצה בכל מאודך להמשיך את ההתפתחות המוסרית - תגדיר לעצמך שאתה רוצה להיות בתהליך, תגדיר את היעד – השתלמות.
תורת מרן הרב זצ"ל:
האחדות הכוללת – שילובית. המשנה הסדורה של 'איך משלבים'. בישיבה – מתמקדים. בחיים יש כמה יעדים במקביל.  א) יסוד ההבדלה: צריך לדעת לבדל בין הדברים. קודש וחול. לא הצבא קודש, ולא האקדמיה, ולא פוליטיקה. ב) כדי להשיג שני יעדים במקביל צריך דירוג. ג) דירוג צריך הגבלה. גם רוח הקודש ניתנה במסורה ובמניין.  ד) 'בכל דרכיך דעהו'  - כשאתה נמצא במצב מסוים תתמקד בו. כל העולם הרוחני נמצא בדבר הזה. הרמוניה טבעית בין שני המאמצים הללו. מסר לרבני הקהילות, ולציבור הציפיה מהרבנים – קהילה זו לא עמותה להחזקת בית כנסת. הקהילה צריכה להיות השלב הבא, שבו יש את המעטפת ההתפתחותית של בוגרי הישיבות. ההליכה שלכם, לשדה אשר ברכו ה' - לא כמו עשיו שעייף ויגע – צריך לתת עם כל העוצמה וההתלהבות של בית המדרש – וזה המבחן שלנו. האם אנחנו מסוגלים לעמוד על הרגליים של עצמנו. התפקיד של הישיבות לתת את הכלים. המשימה אפשרית, יש הרבה דוגמאות, אין לנו מספיק ספרות. אין לנו מספיק מורשת של אנשים שהתמודדו עם הדברים האלו. הצלחתכם – הצלחתנו.
 
תורה ואקדמיה: הילכו יחדיו? – הרב שלמה רוזנפלד
יש 3 סיבות להליכה לאקדמיה: א. מקצוע/פרנסה. ב. כלים לסיוע לתורה. ג. השכלה/תחביב.
א. במסכת ברכות מופיעה מחלוקת בין רבי ישמעאל ורשב"י. לשיטת רבי ישמעאל האדם צריך לשלב בעולמו התורני גם דרך ארץ, כשאחת המשמעויות בגמ' היא עבודה – יישוב הארץ. רשב"י מקשה על רבי ישמעאל ושואל – תורה מה תהא עליה?, ולכן דעתו היא, שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית בידי אחרים (תאילנדים, סודנים וכו'). אם כן, פשוט שכולנו צריכים ללמוד תורה ודרך ארץ. הוסיף על כך החתם סופר, שהעבודה בקרקע היא מצוה משום יישוב א"י, וכך גם בשאר אומנויות שהן יישובו של עולם. מכאן שאם אנחנו הולכים לאקדמיה כדי ללמוד מקצוע – אין בכך שום בעיה.
ב. האם האקדמיה יכולה לסייע לעולם התורה? 1. בתחום המעשי – יש דברים שפוסק לא יכול לפסוק הלכה, ללא שלמד אותם, כגון בשאלות שנוגעות לחשמל, רפואה, בוטניקה ועוד. חייבת להיות לו היכרות מעמיקה עם עולם המעשה כדי שיוכל לפסוק כדין. 2. בתחום הרוחני – כאן השאלה היא מאוד עדינה, ועסקו בה כבר גדולי ישראל. הרמב"ם, כשמדבר על מצוות אהבת ה' ויראתו, אומר שהאדם צריך למלא כרסו בש"ס ובפוסקים, ולהיות מצוייד בתחמושת תורנית, לפני שהוא נכנס לפרדס – לעולמות רוחניים נוספים. מעבר לכך, מודיע הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים, שאין הוא מציין את מקורות הדיעות שמובאות בספרו, כיוון שהחשוב הוא התוכן ולא האדם – "ושמע האמת ממי שאמרה". הריב"ש, לעומתו, טוען כי יש להימנע מספרי מדע ופילוסופיה, כיוון שהם עלולים לפגוע בענייני חידוש העולם והשגחתו של השי"ת. הריב"ש אף מביע ביקורת מרומזת על הרמב"ם, שמתייחס במספר מקומות לניסים שכתובים בתורה על דרך המשל, ולא כדברים ממשיים במציאות, וזה נובע, לדעת הריב"ש, מכך שהרמב"ם הושפע מעט מהגישה הפילוסופית, שלא מקבלת את ההתערבות האלוקית בבריאה. גם היעב"ץ בתשובתו, מתיר לאדם ללמוד את חכמות הטבע, כשהמטרה היא להכיר את הבריאה, בבחינת "מה רבו מעשיך ה'".
ג. כאשר מדובר בלימוד לצורך השכלה או תחביב, ובמיוחד במקצועות האומנות, כאן יש להיזהר. הכוזרי אומר, שהאומנות שימשה את שלמה המלך בבניית בית המקדש, ואח"כ עברה לגויים, שעשו בה שימושים אחרים. לכן, מי שלמד אומנות – מוסיקה, ציור, פיסול וכו' לפני 30 שנה, היה חייב במסגרת לימודיו להכיר את האומנות הנוצרית, בקתדרלות ובכנסיות, וזוהי בעיה הלכתית קשה מאוד. היום ההבנה היא, שהחכמות האלו היו בראשית בעולם היהודי, אלא שנישבו במהלך הדורות ע"י אומות העולם, וכך אומר גם הרב קוק, שכל המקצועות מקורם בתורה, אלא שעד שנגיע למציאות, שבה הכל יילמד מתוך עולם התורה, צריך האדם העוסק במקצועות אלו להיות מלא בתורה, שיידע לקחת את התוכן הטוב ולזרוק את הקליפה.
לסיכום, לימוד לשם פרנסה – זוהי מצווה. לשם סיוע לתורה – גם זוהי מצווה. לשם השכלה ותחביב – כאן הדבר תלוי. בכל מקרה, יש להקפיד על הגבולות ההלכתיים, ובמיוחד שהלימודים באקדמיה לא יעסקו בעניינים דתיים (של דתות אחרות, מינות וכדו'), ושלא יפגעו בנושא הצניעות.
 
פאנל סטודנטים בנושא: החיים בקמפוס – התמודדות תרבותית חברתית – אושרי טובי וצבי הרמן
לאורך כל תקופת הלימודים לאחר תקופת ישיבת הגבוהה, הקשיים רבים, ולא תמיד מוכנים אליהם. אנחנו גדלים בחברה מעורבת, אבל באקדמיה זה עולם אחר.
חוסר סדר יום יהודי. השעורים קובעים את הזמנים, קורסים שנכפים בשעות ובימים לא נוחים. לא כל קמפוס מאפשר זמנים קבועים לתפילה. היה קשה להתקבע על משהו מסודר, מעבר לרכישת ידע.
העירוב בין בנים לבנות.
התמודדות עם התכנים.  כאדם דתי, שיושב בשיעור ושומע דעות של מרצים שלא תואמים את עולם הערכים והשקפה, ואתה צריך למקד את עצמך, האם אני מגיב או לא.
דרכי התמודדות: עשה לך רב. פניתי להתייעצות. בכל תחום יש לך את האדם שאמון על נתינת העצות. פניתי לרב, רב הגרעין, התייעצתי. היה דו שיח פורה, נגע בנקודות עמוקות. כך שבמקביל ללימודים הייתי בליווי שחשוב שיהיה. לא כל רב היה נותן הכשר הלכתי ובצדק. ראיתי לנכון את ההתמודדות, ובחרתי בסיוע בכל מקום שאפשר. העובדה שיש לך עם מי לדבר ולפנות זה עוזר.
הפן החברתי. קשה. מרגיש לבד, בדידות. נכנס מתיישב מקדימה, מסכם, הולך,עושה עבודות. הייתי בצבא והכרתי את העולם, אבל כשזה כל מה שעוטף אותך, הנורמה התרבותית, זה קשה.
מבחינת התכנים, איפוא הם פוגשים אתכם, לא ברמה החברתית, אלא בלימודים עצמם? יש את התכנים המוצהרים, ואת 'בין השורות'. תכנים סותרים את ערכי התורה – הבעיה היא שאתה מחוייב להם, כיוון שאתה נבחן על זה. הבעיה היותר קשה בתכנים הן ההנחות הסמויות – חוסר ערכיות, הרחבת ה'מדע' לערכים.  (לדוגמא: איזה דברים גורמים לאדם להיות מאושר, ומה מביא להתאבדות – זה מדע או השקפה?) מקורס לקורס אתה נעשה מאומן. אופני תגובה:  תחילת הדרך בשתיקה. דברים שעוררו התנגדות, ופשוט שתיקה. אח"כ – עבודה פנימית, דע מה שתשיב לעצמך, ולמדתי מזה המון. הרבה דברים שנאמרו נכונים ואח"כ – למעשה בתואר השני, אחרי בשלות, התגברות – הרבה יותר פעיל, מוכן, נוח. הקבוצה מכבדת ומוכנה לקבל ולהכיל דברים. המון וויכוחים עם המרצה, ובסוף הלימודים, לוקח זמן עד שאתה רואה תוצאות. אני לא צריך לשכנע אף אחד שאני צודק, אבל אני צריך לומר, אם יש משהו שנוגד, אני חייב למנוע חילול השם, נשארנו לא מסכימים, אתה לומד לחיות עם זה.
איך מסייע הלימוד בבית מדרש ישיבתי? מסגרת של קביעות, דמויות רבניות שמלוות אותך, קבוצת לומדים שהופכת להיות הרבה מעבר.
 
שיטת הלימוד של בית המדרש והמחקר האקדמי - הרב יעקב אריאל שליט"א
התורה והמדע באידיאל ודאי הולכים ביחד. התורה ניתנה מהשמים, התגלות אלוקית מהשמים, לא בא לסתור - תורה בגויים אל תאמין תורה בגויים תאמין. כל אדם שנברא בצלם, נברא עם ראש פתוח, עם יכולת חשיבה. גאונים ממציאים ישנם בעולם כולו. לא רק שאין סתירה, יש הרמוניה והשלמה - מה שה' עשה בהר סיני זו קומה אחרת, מדע אלוקי עליון, שהאדם לא מפתח מלמטה אלא קולט מלמעלה. וכאן ההבדל הגדול. למרות
שאפשר להגיע בשכל האנושי.
הרמב"ם, אבי ההרמוניה בין תורה ומדע, עשה גם הבחנות ברורות. המצווה הראשונה שנצטווינו – 'אנכי ה' אלקיך'. להגיע בתבונתך האנושית שיש אלוקים בעולם. זו מצוות עשה מדאורייתא. לעומת גדולי ישראל (כוזרי, רמב"ן) שהדגישו את ההתגלות, יציאת מצרים, מעמד הר סיני. זכירה שהיית במעמד הר סיני. משך חכמה, שלא זז מהרמב"ם, בזה חולק על הרמב"ם. לא יתכן שהתורה חייבה כמצווה את כולם לבסס את האמונה בשכל.
הכשל הערכי שבאקדמיה ובתרבות, בחינה ביחס לעשרת הדברות:
חלקם לצערנו כבר לא אלמנטריים – לא תנאף, כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תגנוב – דברים בסיסיים אלמנטאריים אוניברסאליים. אולם מצד שני, כמה באמת המוסר האנושי עומד בהם? לא תגנוב – גניבת תוכנות. לא תרצח - עובר במי אימו להרוג זה בסדר, אדם סופני, מה ההגדרה של חיים ומוות, שאלות אתיות. האם שכל אנושי יכול לומר?
גבולות המדע – המצפון, האתיקה והמוסר: המדע במהות הוא אינדיפרנטי לאתיקה. אתיקה, זה לא מדעי, קשור למצפון, מוסר. אחת הטעויות הנפוצות, האקדמיה חולה ורקובה. באצטלה של פרופסור ומדען, מביעים עמדות מצפוניות ומוסריות. זה שקר. ישנה חוברת מדע וערכים של פרופ' ליבוביץ' (למרות שאנחנו מתנגדים להרבה מתפיסותיו של פרופ' ליבוביץ', זוהי חוברת נהדרת, מה זה מדע, מה זה ערכים - מדע לא עוסק בערכים.) לדוגמא: יש הבדל בין לימוד היסטוריה ובין תפיסה היסטוריוסופיה. מדען שעוסק באקלים. זהו מדע חשוב ושימושי. אך 'יום נאה' זה מדעי? תאמר, עומס חום, טמפ'. למי זה 'נאה'? זה מדע? כשלא יורד גשם בחורף להשקפתי זה לא 'נאה'. תרגום של נוחיות האדם מה טוב ומה רע לו. מחדירים את המושגים לאנשים. שכחנו שזו ארץ שחונה, שכל טיפת גשם חשובה. תפיסה תורנית נותנת לאדם תפיסת עולם, סולם ערכים, וכך הוא בוחר איך לומר ומה לומר. היחס שלו שונה. וזה לא שייך לעולם המדעי שלו. מה לעשות עם המדע, זה טוב או לא, זו לא שאלה מדעית.
 
מן הקדש אל החול - הרב שלמה אבינר שליט"א
כאשר אומרים ויהי נועם במוצ"ש, כשעוברים מהקדש אל החול, ואמר האר"י ז"ל לומר בעמידה כדי להמשיך את קדושת הקודש אל החול.
שאלה: עולם בעייתי, לימודים בעייתיים, בתוכנם, סביבה בעייתית, איך פותרים את הבעיות האלו?
תשובה: שאלה ישנה, שהקב"ה ברא בעולם יצר הרע בצורות שונות - חברתי, לימודי - בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. לימוד תורה – זאת התרופה. רמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ח): חייב אדם לקבוע עתים לתורה. שלא יעבור יום בלי לימוד ולילה בלי לימוד. אותו זמן של קביעות עתים – הוא לב הזמן. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל – משל. במקוה, בור השקה. גודל מזערי של חיבור. מקווה גדולה מחוברת לבור ההשקה. - "כך גם בלימוד תורה אדם יכול להיות עסוק רוב חייו בחכמות מעשיות ... אך העסק שלו בתורה והמגע שלו באהבתה ...". לכן לא מברכים 'ללמוד תורה' אלא 'לעסוק'. ללמוד זה רציני, לא מספיק פרק ביום ופרק בלילה.  ספר הזוה"ק פרשת אחרי מות – "אמר רבי חייא. הוינא אזיל בארחא למיהך לגבי דרבי שמעון למילף מיניה פרשתא דפיסחא..." – סוחרים שהתחבאו בנקיקי הסלע, כדי ללמוד ללא הפרעה. קביעות עיתים לתורה, לא זזים מזה (דואר אויר בכל מזג אויר), זו ההשקה עם בור ההשקה. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל העדיף שהלימוד יהיה בישיבה ולא במקום האקדמיה. ישיבה זה מקום כולו לה'. כשאתה לומד מקצוע כולך במקצוע. 'בכל דרכיך דעהו' – מה שאתה עושה תעשה עד 'תומו'.
 
 
עבודת ה' באקדמיה - הרב יהושע שפירא שליט"א
ישנם שני תחומים בעבודת ה': עבודת ה' מבחינה מעשית, ועבודת ה' שבלב – ששאר המצוות יכולים להיות איתה ובלעדיה. התורה איננה מבקשת את לבנו ואת כוונתנו. יש מעשה רצוי בעיני הא-ל, ובכ"ז כאשר אנחנו מדברים על עבודת ה', אנחנו לא עוסקים בתחום של קיום המצוות בפועל, אלא מה הם תשוקות הנפש. בכל מקום יש שפה, מוסכמות. יש חוקים בלתי כתובים, מה עושים ומה לא עושים. השפה התרבותית שולטת בנו, מפעילה אותנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
מאבק תרבותי:
אוניברסיטה – זו שפה. יש קודים חברתיים מה מותר, מה אסור. ומה שאסור, אסור. כדי לעשות אותו צריך גבורה עצומה, זה מאבק אישי עמוק ביותר. לבכות בתפילה בישיבה בסתם מנחה, או אפילו במוסף של שבועות, גם אם אדם כבר נמצא שם, לא נדבר שהתרבות לא נותנת לו להגיע לשם, בנה ביתך כבתחילה, והשב כהנים לעבודתם, והוא כולו כיסופים, והוא מתחיל לשפוך נפשו מלא געגועים. וכשנהיה באקדמיה, בסביבה שיש לו שפה תרבותית אחרת, אפילו דברים שבישיבה הצלחנו והיינו שייכים אליהם, שם יהיה קשה. זה הדבר הקשה ביותר. תרבות שלא מאפשרת להיות עובדי ה'. לא להתפלל מנחה כמו שהתפללת בישיבה. גם דברים פחות בולטים, זה פועל פנימית, ולא מאפשר חברתית להיות עובדי ה'.
מה הפתרון?
האם, אנחנו סופגים, מקבלים, צרכנים של תרבות, או משפיעים של תרבות. מי שיש לו אומץ, יותר קל לומר 'נשמת' רבע שעה בקמפוס בשבת מאשר בישיבה. בישיבה זה מצרנות, כיוון שעניינה עבודת ה', אז מה פתאום
דרך אחרת?
מי שבא לעולם האקדמי, זוכה להזדמנות פז, יכול לבוא כ'משוגע'. דוגמאות: תלמיד שאל איך אשמור על עצמי? כמשוגע של הקב"ה, של תורה, של קדושה. זקן, פאות, הבנות יידעו שאתה מחוץ לטווח. יגיע זמן מנחה, ואתה רוצה לצעוק 'אשרי', תרצה להגיד כמה הלכות אחרי מנחה. מותר לומר, ארגן שיעורי תורה – כך זה בשפה התרבותית. כל ברכת 'שהכל' בקול. מי שרוצה יענה 'אמן' מי שלא רוצה - לא. ברכת המזון בקול. תרבות שהוא עיצב את סביבתו, לא סביבתו עיצבה אותו. לעצב את התרבות בישיבה זה לא קל, אך פתיחת עידן חדש בחיים זו הזדמנות מלהיות 'נורמלי' להיות 'משוגע'. הוא לא מחוייב לקוד התרבותי שכובל ומעצב את חייו. שיהיה זימון, שיהיה בקול רם, שיהיה מלא אש (זה יותר נצרך מאשר בישיבה).  כשם שזה נכון בתוך העולמות האקדמיים, כך זה נכון בחיים האזרחיים. תלמידה שלמדה עבודה סוציאלית בבר אילן. הלכה לרב הקמפוס, ועשתה קורסים בערבים על פסיכולוגיה מנקודת מבט תורנית. ואח"כ ציפו לתורניות. גם באזרחות, בקהילה שהולכים להקים את ביתנו. התפקיד המרכזי ביציאה החוצה לעבור ממושפע למשפיע. מי שעסוק בלהיות 'מושפע' הוא עובר ל'הגנה' והגנה תמיד זו עמדה חלשה. 'משפיע' מעצב את סביבתו, על פי עומק עבודת ה' כפי שבוערת בקרבו.
שאלה: האם המודל הזה לא תלוי באופי של האדם?
אדם זה לא עניין של 'אופי', זה עניין של עמדה. בחב"ד יש חלשי אופי וכו' ומצליחים. זה לא רק כריזמטיים.
שאלה: למה צריך שכולם יראו? אפשר בשקט!
אם אתה עושה בשקט - יש סיבה. בד"כ: החוקים התרבותיים שמאפשרים א' ולא ב'. ואתה עושה הרבה דברים ברעש בחיים. אא"כ אתה אחד כזה שהכל עושה בשקט.